<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
לרבינו האי, יש מי שאומר, אסור לעשות ארוסין ונשואין בתוך י"ב חודש של אביו ושל אמו, שהרי אסור ליכנס לבית המשתה. תשובה, הכי חזינן, דליתא להא מילתא, שמצוה הזאת חמורה מליכנס לבית המשתה, והרי אתה מוצא, אם מת אביו של חתן או אמה של כלה, שנוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג ז' ימי אבלות, ולא עוד, אלא שהוא יכול לשנות בנשואין, ואל יעשה משתה מפורסם וידוע לרבים בפרהסיא, אבל ליכא איסורא בהא מילתא.
<h2>דף ו:</h2>
לרב נטרונאי, וששאלתם מקדשין ומברכין חתן וכלה בשעת הכנסת כלה בשבת או לא. תשובה, לא בררתם שאלה זו יפה. אם לקדש בשבת ולברך על העריות, הוצרך לכם איסור לקדש בשבת. ואם קידש מבעוד יום מערב שבת, והוצרך לכם להכניס כלה לחופה בשבת, ולבעול, כבר אמרו רז"ל (כתובות ו', ב') מתר לבעול לכתחילה בשבת. ואם לברך ז' ברכות הוצרך לכם, מותר לכם לברך ז' ברכות בשבת. והחתן פטור מקריאת שמע ותפילה ותפלין ומכל המצות, דקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה. ודוקא כשלא עשה מעשה.
<h2>דף ז:</h2>
והרמב"ן פירש בתשובת שאלה ענין כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. וזה לשונו, וששאלת בענין הפילגש, להודיעך בה דעתי על דרך אמת, לא כנושא ונותן. תשובה. לא ידעתי במה יסתפקו בה, דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו, שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של רבי אליעזר בן יעקב, (יבמות ל"ז ע"ב) נמצא אח נושא אחותו, ואב נושא בתו, ועל זה נאמר (ויקרא י"ט, כ"ט) ומלאה הארץ זימה, אבל כשנכנסה לביתו, והיא מיוחדת וידועה לו, בניה נקראין על שמו, ומותרת. שהרי דוד נשא אותן, ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא בזה הפרש בין מלך להדיוט. מצאנו גדולי ישראל נושאין אותה, שנאמר (דברי הימים א ב', מ"ו) ועיפה פילגש כלב ילדה. וגדעון שופט ישראל שדיבר הכתוב בו (שופטים ח', ל"א) ופילגשו אשר בשכם ילדה לו. ואם תאמר שהשופט כמלך, מפני שנותן שררה על הצבור, ופילגשו ידועה, נתת דבריך לשיעורין, להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב (שם י"ט, ג') ויקם אישה וילך אחריה, וכתיב (שם י"ט, ה') ויאמר אבי הנערה אל חתנו. וגם הוא היה מתבייש בזמתו, אלא שהיה הדבר מותר ומנהג בישראל, והוא אמר (שם כ', ו') ואוחז בפילגשי ואנתחה כי עשו זימה ונבלה בישראל, מכלל שהוא לא היה עושה לא זימה ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת, ומדבריהם אסורה, וכי באיזו מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד, ואי זה בית דין נמנו עליה, ובאי זה זמן נשנית משנה זו. ומה שאמר כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אינו אלא לומר שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך, ואסור להנות ממנה בלא ברכה, וכענין זה הוא שנויה במקומה במסכת כלה. וכך אמרו, (כתובות נ"א ע"א) כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממאה הרי זה בעילתו בעילת זנות. והטעם לכולן, מפני שהקדושין והחופה מצות עשה, וכל הבא לישא אשה, שתהיה אסורה לכל אדם, וקנויה לו ליורשה וליטמא לה, אמרה תורה יקדש ויכניס לחופה, ויברך ברכת חתנים בעשרה. ואם הקדים ובא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מרדות. ואם לאחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה קודם ברכה אסורה לו כנדה. וכן כל שלא כתב לה מאתים, סבורה היא, כיון שאינו נוהג עמה כאשה עיניו נתן בגרושין, והויא גרושת הלב. הא אילו רצה שתהיה לו פילגש, שלא תהיה קנויה לו, ולא אסורה על אחרים, ולא קידש כלל, הרשות בידו. וכן כתב הרמב"ם, אין לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך, אלא כך אמר, כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה לשם זנות, ביום שפגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות, דהיינו קדשה. ולא אמר הרב כל הבועל בלא קדושין לוקה. וכן בהלכות מלכים, כשהזכיר פילגשים במלך, לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד בו, ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש, שאלו ידעו יזנו ויפרצו ויבאו עליהן בנדתן עד כאן דברי (הרמב"ם) [הרמב"ן].
לרי"ף וששאלת על ברכת אירוסין, אם מברכין אותה בשעת נשואין, והקדושין כבר קדמו, או לא. תשובה, אין ראוי לעשות כן כל עיקר, מפני שהמצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הלכך, מברך, ואחר כך נותן הקדושין, וכן כתב הרמב"ם. ויש אומרים, שצריך לקדש קודם ברכת ארוסין, שמא תחזור בה האשה, והויא ברכה לבטלה. ועוד, שבכל המצות, לפי שמזכירין עשיית המצוה, מברכין עובר לעשייתן, אבל בכאן, אין מברכין ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה. הילכך אין צריך לברך עובר לעשייתן, ומיהו נהגו העולם כדברי הרי"ף.
לרי"ף וששאלת על מה שאמר הגאון שהמחזיר גרושתו אינו צריך שבע ברכות, אלא ברכת ארוסין, אם סומכין על דבר זה או לא. תשובה, איני יודע אי זה גאון אמר דבר זה, שאם צריך הוא לברכת ארוסין צריך הוא לברכת נשואין, ואם אינו צריך לברכת נשואין למה הוא צריך לברכת ארוסין, ודבר זה אינו נכון, שכיון שהנשואין הראשונים עקורין לגמרי, הוו להו נישואין בתראי נישואין גמורין כדמעיקרא, וצריך ארוסין ונשואין. וכתב אבן הירחי, ברכת ארוסין ונשואין אין אומרן על כוס אחת, שהרי בשני מקומות נתקנו, דתניא מברכין ברכת ארוסין בבית הארוסין, וברכת חתנים בבית חתנים. רבי יהודה אומר אף בבית הארוסין מברכים ברכת חתנים, וביהודה שנו, כדי שיהיה לבו גס בה, אבל בשאר מקומות בבית חתנים מברכין אותה, וכיון שנתקנו בשני מקומות אי אפשר להיותם בכוס אחד. ועוד, שזה מותר במועד, וזה אסור במועד, דתנן מארסין אבל לא כונסין. ובברכת ארוסין היא ארוסה, ובסקילה הבא עליה, ובברכת חתנים היא נשואה, ובחנק הבא עליה. ועוד אמרינן בירושלמי ובמסכת סופרים, אין עושין ברכת ארוסין ונשואין על כוס אחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ואין לדמות זה ליקנה"ז, דהתם מעלות שבת ויום טוב קא חשיבי, וקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא, שהרי בהבדלה עצמה מזכיר קדושת שבת וקדושת יום טוב, בין קודש חמור לקודש קל, והבדלה היא צורך הקדוש, עד כאן. וכן כתב רבינו תם, שצריך שני כוסות, לפי שאומר ברכת ארוסין בבית הארוסין. וגם פעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה. כתב רבינו נסים, אם היה מקום שאין מצוי בו יין, יקח צמוקים, וישרה אותם במים, ויסחוט אותם, ויברך עליו, ואם לא ימצא צמוקים, יברך על השכר שהכל, ולא סגי אלא בכוס. אבל ברכת ארוסין, אם לא ימצא כוס יין ואפילו כוס שכר יברך בלא כוס ברכת ארוסין, דלאו מצוה מן המובחר היא, אבל שבע ברכות חייב לברך בורא פרי הגפן, או שהכל, אם לא נמצא יין כל עיקר. וכתב הרי"ף, שאף על פי שמברכין ברכת הארוסין בבית הארוסין, שצריך לברך אותה עוד בנשואין, מפני שבני אדם שהיו בנשואין ולא היו בארוסין יהיו מבוהלים, על שלא שמעו ברכת ארוסין. ואמרינן בפרק קמא דכתובות (ז ע"א) ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המנין, שנאמר (רות ד', ב') ויקח (בועז) עשרה אנשים וגו'. אי נמי, ממה שכתוב (תהלים ס"ח, כ"ז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. ומפרש התם, ממקור ישראל, דהיינו על עסקי מקור מלשון מקורה הערה (ויקרא כ', י"ח). ומקשינן בירושלמי (ברכות פרק ז', הלכה ג') על ראיה זו של במקהלות, תרי קהל משמע. ומתרץ, במקהלת כתיב, חסר בלא ו"ו. וכתב רב אחאי, דברכת ארוסין נמי בעשרה, והנגיד חולק עליו, ואמר שאין צריך עשרה אלא לברכת חתנים בלבד, שלא נזכרו עשרה אלא בה. ועוד, הרי קדושין בפני שנים, ואתה מצריך עשרה, וכתב הרא"ש, ולי נראה כדברי רב אחאי, דלמאי דילפינן מבועז, הרי בועז עשה גם כן ברכת ארוסין בעשרה, ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת ארוסין על עסקי מקור, דאי אפשר לישא בלא ברכת ארוסין, ודי בשנים לקדושין, ובברכה צריך עשרה. ורבינו סעדיה כתב, שברכת ארוסין טעונה [עשרה] ואם לא היו שם עשרה שרי בשני עדים, אבל שבע ברכות אי אפשר לאמרם אלא בעשרה. ונוהגין להתפלל בבית החתן ביום הנשואין. ובאשביליא נוהגין להוסיף לכבוד החתן הודו לה' קראו בשמו, ואין נופלים על פניהם, וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה (תהלים כ', ב'), מפני שהוא יום שמחה לחתן, ולא יום צרה. וכן הוא אומר (שם י"ט, ו') והוא כחתן יוצא מחופתו וגו', ובמקום תפילה לדוד (שם פ"ו) אומר למנצח על שושנים לבני קרח (שם מ"ז), מפני שמדבר בענין החתן והכלה, וקורא בו לחתן מלך, כדאמר בפרקי דרבי אליעזר, החתן דומה למלך, מה מלך לובש בגדי כבוד, כך חתן לובש בגדי כבוד, כל שבעת ימי המשתה. מה מלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו, כל שבעת ימי המשתה. מה המלך אינו יוצא לחוץ לבדו, כך החתן אינו יוצא לחוץ לבדו כל שבעת ימי המשתה. מה המלך שמחה ומשתה לפניו, כך החתן שמחה לפניו, כל שבעת ימי המשתה. מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר והוא כחתן יוצא וכו'. ובטליטלה אינם משנים שום דבר מסדר היום, אלא אחר תפילה לדוד אומרים למנצח על שושנים לבד. ויותר טוב מנהג אשביליא, וכן כתב רב נטרונאי, נפילת אפים על פניהם רשות היא, ונופלין בבית האבל, ואין נופלין בבית החתן, וכל שכן מזמור יענך ביום צרה ותפילה לדוד שהם רשות, וראוי שלא לאמרם.
וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין, וכן הוא בסדר רב עמרם. ויש אומרים, שאין לומר כאן על ידי חופה וקדושין, אלא מקדש ישראל בלבד, כמו בזמנים, שאומר ברוך אתה ה' מקדש ישראל בלבד. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. והרי"ף כתב שאינו בדין, מפני שהנשואין שייכי באומות, ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקדושין. ובני נח עד שתבעל, כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ז, ע"ב) בעולת בעל יש להם, שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. ולכך צריך לומר על ידי חופה וקדושין. אבל בזמנים דלא שייכי אלא בישראל, יש לומר מקדש ישראל בלבד. כתב הרא"ש, יש מקשינן על נוסח ברכה זו, למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה, או על קדושי אשה, ועוד, היכן מצאנו ברכה כזאת, שמברכין על מה שאסר לנו השם, והלא אין אנו מברכין שאסר לנו איבר מן החי, והתיר לנו את השחוט. עוד, מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד, מה לו להזכיר חופה, כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית הארוסין בלא חופה. ונראה לי, כי ברכה זו אינה ברכה על עשיית המצוה, כי פריה ורביה היינו קיום המצוה, ואם לקח פילגש וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש אשה, וכן הנושא זקנה או אילונית, או עקרה, וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו, מפני שאין בה קיום מצות פריה ורביה, והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו, אף בנושא אשה לשם פריה ורביה, כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין. ולא דמי לשחיטה, שאינו מחוייב לשחוט ולאכול, ואפילו הכי כשהוא שוחט לאכול מברך, דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה, אבל הכא אפשר לו לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין. וגם התם אפקיה קרא בלשון צווי, שנאמר (דברים כ"ז, ז') וזבחת ואכלת, אבל הכא כתיב (שם כ"ב, י"ג) כי יקח איש אשה. ועוד, דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה, הילכך מברכין על כל שחיטה, וברכה זו נתקנה, לתת שבח להקדוש ברוך הוא, אשר קדשנו במצותיו, להבדילנו מן העמים, וצונו לקדש אשה המותרת לנו, ולא אחת מן העריות, והזכיר מן איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקדושין, שלא יטעה אדם לומר שהברכה נתקנה להתירה לו, לכך הזכירו חופה, לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה, ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין, לומר, והתיר לנו הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת קדושין, עד כאן דברי הרא"ש.
ברכת נישואין מברך תחילה על הכוס בורא פרי הגפן, ואחר כך מברך שבע ברכות. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו, על שם עושה שלום ובורא את הכל, פירש רש"י, ברכה זו נתקנה לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, לכבוד המקום, זכר לחסדיו שנהג עם אדם הראשון, שנעשה לו שושבין, ונתעסק בו. ומשעת אסיפה היה ראוי לברך ברכה זו, אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס תקנו לסדרה עליו, כמו ברכת בשמים וברכת האור במוצאי שבת, כדאמרינן בירושלמי דברכות, דרבי היה מפזרן, וחוזר וכוללן על הכוס, ורבי חייא היה מכנסן על הכוס, הואיל ויש שם כוס. ואם תאמר, למה לא תקנו לברכה אף בבית הארוסין, שגם שם נאספים העם, ויש לומר, שאין מברכין אותה אלא על אסיפת שמחה, ועדין אין שם שמחה, עד שעת הנשואין. והרמ"ה פירש, שנתקנה ברכה זו כדי להזכיר סיבת הזווג, שהוא עיקר יצירת העולם התחתון, שלא נברא אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיה מ"ה, י"ח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, וזהו כבודו של מקום, שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריאותיו, שנאמר (שם מ"ג, ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו', כנגד שהכל ברא לכבודו. יצרתיו, כנגד יוצר האדם. אף עשיתיו, כנגד אשר יצר את האדם, ברוך אתה ה' יוצר האדם. ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון, עד שלא ניטלה ממנו הצלע. ואחר כך מברך אשר יצר את האדם בצלמו. כנגד יצירת אדם וחוה, שאף יצירת האדם לא נגמרה, אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה, שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן. ולפיכך ברכה זו פותחת בברוך, ואינה נקראת סמוכה לחברתה, לפי שממנה מתחיל לדבר בענין זווג, שהוא עיקר ברכות אלו. וכן מוכח בירושלמי, שלעולם אין ברכה פותחת בברוך, אלא כשהיא התחלת הדבר, כמו שפירשנוה למעלה בגאולה של פסח, וגם ברכה זו, כיון שהוא תחילת הדבר, דהיינו הזווג, אינה נקראת סמוכה, לפיכך פותחת בברוך, וברכות ראשונות הם מטבע קצר, ולפיכך פותחות בברוך, ואין חותמות בברוך, כמו ברכת הפירות וברכת המצות. אשר יצר את האדם בצלמו, שנאמר (בראשית א', כ"ו) נעשה אדם בצלמנו. וכתיב (שם כ"ז) בצלם אלהים עשה את האדם, ורצה לומר, על צורת הנפש, שנאצלת מכבוד הבורא. והוסיף עוד ופירש בצלם דמות תבניתו, שב אל האדם, ורצה לומר, דמות שהוא צורת גופו. צר אותו בצלמו, שהוא צורת הנפש, וכל זה לדחות הכפירה הרעה שתעו בה רבים, שאמר שעל תואר תבנית אדם נאמר שנברא בצלמו, כמו שביאר זה הענין הרמב"ם בתחילת מורה הנבוכים. והתקין לו ממנו. מגופו מצלעותיו, תקנה עשה לו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם ב', י"ח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. בנין, שנאמר (שם כ"ב) ויבן ה' אלהים את הצלע. עדי עד, כלומר, בנין נוהג לדורות, והטעם, שעל ידי שניהם מתקיים מין האדם. שוש תשיש, ברכה זו נתקנה כנגד שמחת ירושלים העתידה. שנמשלה לזווג חתן וכלה, שנאמר (ישעיה ס"ב, ה') ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. והטעם שהקדימו ברכה זו קודם ברכת זוג חתונה, משום שנאמר (תהלים קל"ז, ו') תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכריכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וגם עיקר ברכה זו משום ברכה זו נתקנה. ותגל עקרה, על שם (ישעיה נ"ד, א') רני עקרה. בקיבוץ בניה לתוכה, על שם (שם ס"ב, ה') כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכתיב (שם נ"ד, א') כי רבים בני שוממה. ואמר בקיבוץ בניה, על שם שכתוב ברני עקרה (שם נ"ד, ז') וברחמים גדולים אקבצך. בשמחה, על שם פצחי רנה וצהלי. ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה, פירשנוהו בברכת ההפטרה. שמח תשמח רעים אהובים. אלו החתן והכלה, שהם רעים אהובים זה על זה. כשמחך יצורך, כאשר שמחת יצור שלך, וזהו אדם הראשון. בגן עדן מקדם. וישם שם את האדם. ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה. לקמן אפרשה. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה. משום דשייכא בריאה בחתן וכלה, אמר לשון בריאה בששון ושמחה. וברכה זו היא פותחת בברוך, מפני שהיא נאמרה יחידית ברוב ימי המשתה, כשאין שם פנים חדשות, לפיכך אינה נקראת סמוכה, והוצרכה לפתוח בברוך. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וגו', פסוק הוא (עיין ירמיה ל"ג, י"א) ובמקום קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואומר קול מצהלות חתנים ממשתה, על שם דאמרינן אין חופה בלא סעודה. ונערים מנגינתם, ואינו אומר ובחורים, כמו שהוא לשון הפסוק, לפי שמנגינת הנערים לא יבא לעולם הפסד ותקלה, אלא מנגינת הבחורים באה חורבה לעולם, שנאמר (איכה ה', י"ד) זקנים משער שבתו, מה טעם, משום דבחורים מנגינתם, כלומר, מנבלים את פיהם בפריצות. ואמרינן בפרק קמא דברכות (ו' ע"ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות הנאמרות כאן, פירוש, הרי זה מבזה חמישה קולות שנתבשרו בהן ישראל. ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות, שנאמר (שמות י"ט, ט"ז) ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, וכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ומקשי, והא כתיב וכל העם רואים את הקולות, אלמא טובא. ומתרץ, הנך קולות דמעיקרא הוו. פירוש, ששמעוה קודם מתן תורה. והטעם בזה, כי המחזיק יד החתן ומשמחו, שעוסק במצות פריה ורביה, שממנו יצאו מקיימי התורה, וזו היא כונת הנשואין, להוליד בנים, ולגדלם לתלמוד תורה. ועל כן יש בנישואין ה' קולות, כנגד ה' קולות שניתנה בהם תורה. ולכן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה. ודע כי ברכת שמח תשמח היא דרך בקשה, לבקש רחמים על חתן וכלה, לשמחם בזווגם, ולהצליחם במעשה ידיהם, כשמחת זווג אדם הראשון בגן עדן. וברכה זו היא דרך שבח והודאה למקום, על יצירת השמחה והזווג בעולם לשעבר, ולצעוק לעתיד לבא, על שמחת ירושלים, ולפיכך חותם באותה ברכה ראשונה משמח חתן וכלה, מפני שהיא דרך בקשה, וצריך לבקש רחמים על שניהם. ואם היה חותם משמח חתן עם הכלה, לא היה במשמע שמחה אלא לחתן בלבד, שישמח בכלה, אבל אינו משמע לשמח הכלה עם החתן. אבל ברכה זו שהיא דרך שבח והודאה על שמחת הזווג, חותם משמח חתן עם הכלה, שמשמע החתן לבדו ישמח על עסקי הכלה, שכן כתוב ומשוש חתן על כלה (ישעיה ס"ב, ה'). ועוד, מפני שהבתולה יש לה צער בתולים. ואיתא במדרש, והיו לבשר אחד, לבשר בגימטריה דם בתולים, מלמד שלעולם לא יהיו לבשר אחד אלא בחור ובתולה. וזהו שאמרו ז"ל (סנהדרין כ"ב ע"ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. גרסינן בפרק קמא דכתבות (ח ע"א) רב אסי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות מברך כולהו. ואי לא, אפושי שמחה בעלמא הוא. מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ונחלקו המפרשים בפירוש פנים חדשות. יש מפרשים, שלא היו שם מאתמול שלשום. ויש מפרשים, שלא היו בשעת הנשואין. אבל הרמ"ה פירש שלא אכלו בחופה עד עתה, אפילו היו שם בשעת ברכת נשואין, ואפילו היו שם בשעת החופה, והביא ראיות הרבה לדבריו, וכן הוא דעת רש"י ורי"ף, והרא"ש. וכתב עוד הרא"ש, ונראה, דלא מיקרו פנים חדשות אלא לבני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר. ואמרין רבוותא, אף על פי שאין שם פנים חדשות, בשבת מברך ברכת חתנים, ששבת עצמה היא כפנים חדשות, כדאמרינן בבראשית רבה, ויכל אלהים ביום השביעי, אמר הקדוש ברוך הוא בואו ואמרו שירה, פנים חדשות באו לכאן. וזה שאומרים מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ"ב) ויש אומרים שגם יום טוב מיקרי פנים חדשות, ומברך בו ברכת חתנים. וכתב הרא"ש, הא דאמרין יומא קמא מברך כולהו. יש מפרשים, סעודה קמייתא, כדאמרינן בפסחים (ל"ו ע"א) יומא קמא לא תלושי לי בחלבא, דהיינו סעודה קמייתא, מיהו אם לא אכלו עד הלילה מברכין, משום דלא גרע מפנים חדשות, כיון דאכתי לא אכלו בני חופה. ובשבת נראה דמברכין אף בסעודת שחרית, אף על פי שברך בליל שבת, דכבוד שבת עדיף, והוי כפנים חדשות אחרות, עד כאן. ויש מקשים על הא דאמרינן מברך שהשמחה במעונו דמשמע שהיא ברכה בפני עצמה מדלא קאמר מזכיר שהשמחה במעונו. והרמ"ה כתב דלאו למימרא דמברך לה ברכה בפני עצמה דלימא הכי נברך לאלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. ועונין השומעין ברוך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו' וכי מסיים לברכת המזון מברך בורא פרי הגפן כי אורחיה והדר מברך אשר ברא, וכתב הרא"ש שהשמחה במעונו לא בעי עשרה, ואשר ברא יש שכתבו שבעי עשרה, ויש שכתבו דלא בעי עשרה, דלא הוזכרה עשרה אלא כשמברכין ברכת הזווג. דומיא דבועז ומקור ישראל, וכן מסתבר, וכתב הרב רבינו גרשון בר שלמה, ובצרפת נהגו לברך ברכת חתנים בסעודה על כוס שני, ולא על כוס של ברכת המזון. [דברכת המזון] ושבע ברכות הם שני ענינים. וקיימא לן (סוטה ח' ע"א) דאין עושין המצות חבילות חבילות, ולאחר שהשלים שבע ברכות חוזר ומברך בורא פרי הגפן על כוס של ברכת המזון. ויש אומרים, שאין לשנות המנהג מזה הטעם, שכיון שברכת המזון ושבע ברכות מכח האכילה הם באים, כענין אחד הם נחשבים, שהרי אם לא אכל לא היה חייב ברכת המזון, ולא בשבע ברכות, ועכשו שאכל הוא נתחייב באלו, הלכך כענין אחד הם נחשבים, ודומים לקידוש והבדלה, שאין חוששין משום חבילות חבילות. וכן הוא דעת בעל העיטור. וכתב הרשב"א בתשובת שאלה, ששני חתנים שהם בבית אחד, מברכין ברכת חתנים לשניהם. כשני חבורות שאוכלת זו לעצמה וזו לעצמה, שמברכין ברכת מזון לשניהם, כל שרואות זו את זו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד, ומברך ברכת חתנים כאחת, אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעה, ואם בעולה שלשה, ואין מערבין שמחה בשמחה, עד כאן דבריו. ופירוש שהשמחה במעונו, רצה לומר, שהשמחה שאנו משמחים לחתן ולכלה לא ממנו היא, כי השמחה במעונו. על שם שאין לפניו עצבות, שנאמר (דברי הימים א ט"ז, כ"ז) עוז וחדוה במקומו. וכתב בעל העיטור ואבן הירחי, שלכך תקנו שהשמחה במעונו, ולא במכונו, ולא בזבולו, משום דאמרינן בחגיגה בפרק אין דורשין (י"ב ע"א) שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ומפרש שם, מעון, שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה לפני המקום. והשירה היא השמחה לפני המקום, כמו שנאמר (שופטים ט', י"ג) החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. לפיכך אומרים שהשמחה במעונו. ואם עשה החתן סעודה אחר החופה, כל שלושים יום, אם היתה סעודה מחמת החופה אומר שהשמחה במעונו. ואשר ברא ששון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה, אינו אומר אלא שהשמחה במעונו בלבד. ולאחר שלושים, עד מלאת לו שנה תמימה, אם היתה הסעודה מחמת החופה אומר שהשמחה במעונו, ולא אשר ברא ששון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה, מברך כדרכו. וסימן לדבר (דברים כ"ד, ה') נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח. מה שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה, על שם (תהלים קמ"ז, י"ד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, משום שלום. ברכת בתולים. כתב בהלכות גדולות ורב עמרם, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשול זר במעין חתום, על כן אילת אהבים ויעלת חן שמרה בטהרה, וחק לא הפרה, ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם. שנאמר (דברים י', ט"ו) ויבחר בזרעם אחריהם. אגוז, על שם (שיר השירים ו', י"א) אל גינת אגוז ירדתי, שאמר הקדוש ברוך הוא שנקרא חתן, על כנסת ישראל שנקראת כלה. ועל הרבה דברים נמשלה כלה לאגוז. צג, מלשון (בראשית ל', ל"ח) ויצג את המקלות, כלומר נטע. בל ימשול זר במעין חתום, על שם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול מעין חתום. שמרה בטהרה, כלומר, שמרה בתוליה, על דרך (בראשית כ"ד, ט"ז) בתולה ואיש לא ידעה. וחק לא הפרה, כגון חק זרע אברהם הקדושים לא הפרה. ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם. וברכה זו אינה במשנה, ולא בגמרא, ולא בתוספתא, ואפשר שתקנוה הגאונים כמו שתקנו ברכת פדיון שכתבנו למעלה, וכתב הרא"ש, ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים.
<h2>דף ח.</h2>
וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה, ויש סמך לזה במדרש, שאומר (בראשית כ"א, ח') ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בכתובות (ח' ע"א) שהיו עושים סעודה ביום המילה, דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו, אי לאו משום דאיכא צערה דינוקא. וכן אמר דוד (תהלים נ', ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה, ומפרשים עלי זבח, זב ח', דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש הרב רבי משה כהן, שהטעם בזה, שהקדוש ברוך הוא חפץ, כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות, ובדרישת החכמה, שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה, או בהגיעהו לחכמה, וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה. וכן אמרו ז"ל, כי כשאמר הקדוש ברוך הוא אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתן לך, ושאל החכמה והמדע, ונתנם לו, כאשר מבואר שם בפסוק, שאמר אחר כן (מלכים א ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה גדול לכל עבדיו. ואמרו רבותינו ז"ל (שיר רבה א') מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, עד כאן.
ויש אומרים שלפדיון הבן מברכין שהשמחה במעונו, משום דליכא צער דינוקא. ולא יתכן, דהא אמרינן התם (בכורות מ"ט ע"א) דהיכא דמת הבן לאחר ל' יום שצריך לפדותו, והתם ודאי איכא צערא דינוקא, ולא מברכינן. ואם כשלא מת הבן מברכין, וכשמת הבן אין מברכין, אם כן נתת דברך לשיעורין, שפעמים מברכין ופעמים אין מברכין. ויש אומרים טעם אחר, שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו, ואף על פי שיש שם שמחה, שהטעם שבנשואין מברכין שהשמחה במעונו, מפני שמצוה ראשונה של נשואין נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא, בענין אדם וחוה, וכדאמרינן בהגדה (תנ"י וירא ד') שהיה הקדוש ברוך הוא כשושבין, והמלאכים מרקדין ומזמרין לפניו, ולפי שמצוה זו נעשית תחילה על ידו אנו מברכין כן, ובמילה היה לנו לברך שהשמחה במעונו, מפני זה הטעם גם כן, שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא, כדאמר בהגדה (עיין בראשית רבה מ"ט, ב') שאברהם היה מתפחד, וידיו רופפות, ובא הקדוש ברוך הוא וסייע עמו. ודורש זה ממה שנאמר (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, מלמד שאחז וסייע עמו, ומשום דאיכא צער דינוקא נמנעין, ואין מברכין שהשמחה במעונו. אבל בשאר מצות שלא נעשו תחילתן אלא על ידי בני אדם אין לברך כן.
